מאבק תקשורתי

התקשורת נמצאת במאבק לא פשוט בימים אלה. היוצרים מאיימים לשבות, הקשיים הכלכליים חודרים לכל תחום, הרגולטור מערים קשיים, הצפייה מתמעטת (בשל מעבר ל-VOD וְ-MAX), והאינטרנט מאיים להשתלט על הבידור הביתי לחלוטין. המאבק הפנימי הזה, שמתחולל בתוך מסדרונות התקשורת, בא לידי ביטוי בסיקור המצב החברתי-כלכלי במדינה, שמצבו הגרוע רק בתחילת דרכו. כרגע התקשורת עומדת בצומת דרכים. האם להיות זו שמשרתת את בעלי-ההון, שהיא חלק מהם, או להתגייס להוביל את המאבק החברתי לשינוי כלכלי? זה תלוי מה התקשורת מחפשת: כסף, עכשיו ומיד, או כסף בטווח הארוך.
תקשורת > חברה > התגייסות

התקשורת נמצאת בבעיה. מצד אחד, תפקידה וחזונה הוא לשרת את הציבור. מצד שני, שירות שכזה, אשר מסקר את המשבר הכלכלי על כל צדדיו המכוערים והשלכותיו, יכול להוביל לתסיסה ולהוצאת אנשים לרחובות. ואנשים ברחובות לא צופים בטלוויזיה ולא קונים דברים שהם רואים בפרסומות, שהן מקור ההכנסה העיקרי (אם לא הבלעדי) שהתקשורת נשענת עליו.

תופעת פרי-גליל, הקשיים על ענף הטקסטיל, איום סגירת משחטת העופות והעלייה בפשיעה שנובעת מתוך ייאוש ועוני – ילכו ויגדלו ככל שהמשבר הכלכלי יחריף וככל שלא תהיה הנהגה איתנה ויציבה. לאיזה צד תפנה התקשורת? לצד שמרגיע ומותיר את האנשים אדישים ודואגים לעצמם? או לצד שמרתיח, שמקומם ומקים אנשים מהכורסא ומסייע להם במאבק לשינויים חברתיים וכלכליים במדינה הזו? יש הרבה לעשות, כולם יודעים. מדינת ישראל נמצאת באחד המקומות הגרועים בעולם המערבי בכל הקשור לטיפול וסיוע למובטלים ולנזקקים. זו אותה מדינה ששמה על דגלה להיות מדינת רווחה. האם התקשורת תרים את הכפפה? ספק גדול.

למעט מקרה חריג, בו אנשי התקשורת של ערוץ 10 קראו, ממש כך, לצופיהם לצאת לרחובות אחרי מסקנות וועדת וינוגרט הראשונה – התקשורת אינה נוהגת להלהיט את הרחוב הישראלי. הוצאה של אנשים לרחובות ויצירת מצב של אי-וודאות, יגרום לכך שהצופים יקנו פחות והמפרסמים יפרסמו הרבה פחות. התקשורת המסחרית מוצאת את עצמה בבעיית הישרדות אמיתית. אם אנשים יאבדו לחלוטין את האמון בממסד, התקשורת תיתפס כחלק ממנו ולא תיהנה מפירות הצלחותיו. מצד שני, אם התקשורת תהיה בצד של הסובלים מהמשבר, היא עלולה לספוג הפסדים כבדים בנוסף על אלה שהיא כבר מצויה בהם.

נכון לעכשיו – התקשורת בעיקר מעבירה מסר אחד: בריא וחכם להיות אדיש. אם לא נפגעת מגל הפיטורים האחרון, אז אתה בר מזל והנה, בוא ניתן לך כמה טיפים איך לשמור על מקום עבודתך. על כל סיקור של מובטלים חדשים או עובדי מפעל מתוסכלים, חוזרת התקשורת לדווח על משהו אופטימי, עלה-תאנה בכל הכאוס המדיני-כלכלי שהמדינה שרויה בו. הכל כדי להרגיע, כדי לייאש, כדי לא ליצור תסיסה. והעמדה הניטראלית הזו, גם אם היא מכוסה בכותרות ענק של מספר המפוטרים החודשי, עלולה לקחת מהתקשורת האלקטרונית את הכתר לטובת האינטרנט והתוכן האישי, אשר בהם יהיו מובילי הדעה החדשים, הנועזים, ואלה שהשיקול הכספי אינו עומד לנגד עיניהם.

>>> המאמר פורסם גם ב:

nrg - 5.3.09 (התמונה הממוסגרת לעיל)

reader - 5.3.09

>>> עוד על הסיקור התקשורתי:
הטלוויזיה לא מדברת עם הצופים שלה – 24.12.08
על מה לא דיברו בפסטיבל ראש-פינה – 11.11.08

הזדמנות לשינוי אמיתי בטלוויזיה בישראל

החלטת וועדת הכלכלה (27/1) לבטל את הארכת הזיכיון של ערוץ 10 בשל אי-עמידתו במחויבויות תוכן וחובות כספיים מנציחה את הבעיה בשוק התקשורת הישראלי כולו, שבעיותיו לא החלו עם המשבר הכלכלי. כעת, קיימת הזמנות אמיתית לשנות את מצב שוק התקשורת הישראלי בכלל ולא רק את המצב בערוץ 10, שההחלטה בעניינו נועדה למפגן שרירים בלבד והיא לא תחזיק מעמד לאחר הבחירות.
תקשורת > פוליטיקה > רגולטור

מתוך התקשורת (הקישו להגדלה)

********************************************************************************
הזכייניות איבדו מאמינותן.

הזכייניות לא החזירו חובות ולא עמדו בהתחייבויות תוכן גם כשלא היה משבר כלכלי. ארגוני היוצרים זעקו, הזכייניות התעלמו והרשות השנייה נותרה אגרסיבית רק בכותרות העיתונים. במקביל, אמון הצופים ככל שהזכייניות המשיכו לזלזל בהם ע"י הגברת ווליום הפרסומות, מספר פרומואים גבוה, שינויים תכופים במועדי שידור, חוסר השקעה בתוכן איכותי לאורך זמן והימנעות מהתחייבות על עונות שידור קבועות. מעַבר לשיטת רשיונות במקום זיכיונות יכולה לסייע באכיפה אחר דרישות תוכן, פרסום ושירות לצופה, גם במהלכו ולא רק בתום תקופה מוגדרת מראש.

מונופול מול מאות ערוצים. עוגת הפרסום לא קטנה כפי שרוצים שנאמין. העוגה מתחלקת לחלקים קטנים מדי. יש יותר מדי ערוצי תקשורת (בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות) שפונים לאותם קהלים עם אותם תכנים. מצב שכזה מקשה על יצירת רווחים, במיוחד כשגורמים רבים בענף "גוזרים קופונים" מופרזים בדרך. בישראל קיים יחס קיצוני בין מספר ערוצי התקשורת למספר הצרכנים שלהם, כשברוב המקרים אין סיבה לכך הן מבחינת התוכן המושקע בהם והן מבחינת הרווח. במצב שכזה, החיפוש אחר אלטרנטיבות למניעת הפסדים, מגיע על חשבון הצופה/הקורא/המאזין באמצעות תוכן שיווקי, ירידה באיכות ובריחה מהשקעה מקורית. יש לאשר את מיזוג ערוץ 10 ו"רשת" וליצור תנאים שווים בין הזכייניות, אך יש צורך לעשות זאת גם מול כלל הערוצים ע"י הקמת רשות תקשורת אחת, האחראית על כל ערוצי התקשורת, כל התנאים ודרכי האכיפה, כנהוג בעולם המערבי.

כולם חמדנים. נדמה שהמחוקק זיהה פוטנציאל לחליבת כספים. מחירי הזיכיונות והרשיונות אסטרונומיים לעומת הרווחים, אך גם תשלום של עמלות ופיצויים לגורמים מסחריים, השותפים בתחרות על שוק הפרסום, נראה ארכאי ומיותר. כולם רוצים להרוויח על חשבון הטלוויזיה המסחרית לפני שנבדקה הכדאיות הכלכלית שלו מלכתחילה. הטלוויזיה צריכה לפעול בשוק שבו הצרכן יהיה זה שיעריך את טיב השירות ובהתאם לכך את אורך "חיי המדף" של כל ערוץ תקשורת. רשות-שידור אחידה יכולה לקבוע מכסה של סוגים שונים של ערוצי תקשורת בהתאם ליכולת החדירה לשוק, לצרכים ולעוגת הפרסום.

תנאים שווים, גם לרשות השידור. קשה לעכל מצב שבו ערוץ מסחרי, שנותן שירות בחינם, נתבע ע"י המדינה בחוסר עמידה בתנאי איכות ותוכן, כשהערוץ הממלכתי, שממומן מכספי הצופים הפוטנציאליים שלו, עושה את ההפך. התשלום השנתי לאגרה מסתכם בכשלושה חודשים של מנוי לכבלים או ללווין. יש לנצל את ההזדמנות כדי ליצור רפורמה אמיתית בערוץ הראשון, במקורות המימון שלו ובהתחייבויות שלו כלפי הצופים.

נכון שח"כ ארדן עשה לעצמו יחסי-ציבור מצוינים (כמו רבים מחוקיו) בעקבות ההחלטה על עתידו של ערוץ 10. אך יש אפשרות ממשית לסיים את שלב הפופוליזם ולהתחיל שלב משמעותי, רציני ומחייב בשוק התקשורת, במיוחד עם כניסתן הקרֵבה של אלטרנטיבות מהותיות בהרגלי הצפייה, ההאזנה והקריאה של האזרחים, שהחלו בעריקתם לאינטרנט.
.
>>> המאמר פורסם ב:
Reader - 28.1.09

ישראל היום - 1.2.09 (תמונה תחתונה מימין)
>>> עוד על אחריות הטלוויזיה לצופים:
כוח גדול לטלוויזיה, מעט כוח לצופים – 14.1.09
הטלוויזיה לא מדברת בכלל עם הצופים שלה – 24.12.08
על מה לא דיברו בפסטיבל ראש-פינה – 11.11.08

מצע נחירות

שידורי התעמולה, או שמא יש לומר – שידור ההתלהמות, מתחילים הערב. לבני, כך יאמר לכם הליכוד, לא תוכל לעמוד באחריות. ביבי, כך תאמר לכם לבני, לא יעמוד בלחץ. העבודה תגיד לכם שאצלם לא משחקים במילים (עלק) אלא רק בכם, כי אהוד ברק הוא לא סחבק שלכם, הוא מנהיג ומנהיג הוא לא נחמד או סימפטי. אבל מה זה אומר? אני צריך לבחור במי שמצחיק אותי יותר בתשדירים, מי שמפחיד אותי יותר, או מי שמשעמם יותר? בהסתכלות על האתרים הרשמיים של המפלגות הגדולות, גם להן אין מושג מה הן רוצות מכם. באתרים של הליכוד וקדימה – המילה "מצע" בכלל לא מופיעה ובכל האתרים צריך להגיע בדרך עקיפה כדי לראות מהי המדיניות המוצעת. וגם אז, הרבה מילים וסיסמאות, מעט תוכן והצהרת כוונות. כך, אם חס וחלילה, מישהו עוד יתפוס אותם במילה, תמיד יהיה מקום לפרשנות. לפחות הן לא מסיימות את המצע ב"ט.ל.ח".
חברה > פוליטיקה > מצע בחירות

לפוסט המלא