ביום א' (20/7) בשעה 21:15 לערך, ביקשתי מהשותפה שלי שתעביר לערוץ 10 כדי לחוות דעתה על התכנית של ירון לונדון, "התרחיש." לקח לה כמה דקות טובות להבין שמדובר בתכנית תעודה ולא באירוע אמיתי, שקורה ממש ברגעים אלה. לא הייתה שום כתובית שמדברת על כך שמדובר בצילומי אילוסטרציה*, התמונות היו אותנטיות מאירועים אמיתיים, מגישי החדשות היו אמיתיים והציטוטים של חברי כנסת, שרים ובכירים בעולם הכלכלה והמשטרה - שהוצאו מהקשרם, לא לוו בכתובית שמסבירה זאת. וכך יוצא שירון לונדון לא באמת רוצה להכין אתכם לקראת רעידת האדמה הבאה, המלחמה הבאה או קריסת הבנקים שעלולה לקרות. ירון לונדון מעוניין רק בדבר אחד: להפחיד את כולנו.
תקשורת > טלוויזיה > רייטינג
הפחדה היא מנוע רייטינג משומן. אחרת אי-אפשר להסביר את מבול סרטי האימה המצליחים ואת הצלחתן של תכניות תעודה, כביכול, המציגות לנו את כל האויבים האפשריים שעורבים לנו מעבר לפינה ומחכים לגנוב לנו את הכסף, את הזהות ואת הפרטיות. והכי חשוב – שלהפחיד זה קל. תשאלו כל תסריטאי, מה יותר קשה לו? לכתוב דרמה או לכתוב קומדיה? הוא יענה לכם, כמעט בוודאות, שלהצחיק אנשים זה הרבה יותר קשה. על אותו משקל, קשה יותר לייצר תוכן אופטימי. זה אוטומטית נתפס כציני, קיטשי ומתחסד.
הייתי מעוניין להציע לירון לונדון תרחיש אפשרי ובעל אותו סיכוי לקרות כמו קריסת הבנקים הגדולים בישראל. היום בו נחליט כולנו להפסיק לצפות בתוכניות שכאלה. נפסיק שיתנו לנו עוד סיבות לפחד ולדאוג ולהעסיק את עצמנו מחר בפניות בירוקרטיות למנהל הבינוי כדי לבחון אפשרויות שיחזקו לנו את הבית מפני רעידת אדמה שעומדת להגיע עוד רגע. נצביע בשלט ונחליט שאנחנו לא מעוניינים בכאב לב ולא מעוניינים בהפחדה שאין בה הצגה של פתרון אפשרי. אם מטאור עומד לנחות על כדור הארץ ולחסל חצי מהעולם ואין דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון – אז אני לא מעוניין לדעת עליו.
הטלוויזיה היא עסק וככזו, היא מתיימרת לספק את הביקוש וככל שמידת ההתאמה בין הביקוש להיצע – כך יהיו לה לקוחות רבים יותר, במקרה הזה – הצופים, ובאמצעותם הטלוויזיה תוכל למכור יותר פרסומות ביותר כסף. חשבון פשוט שלא מחדש דבר לאדם. אבל כאן טמונה הבעיה בהבנה: אנחנו לא הלקוחות של ערוצי הטלוויזיה, אלא חברות הפרסום. ערוצי הטלוויזיה מוכרים צופים לחברות הפרסום וככל שהביקוש של חברות הפרסום עולה, כך עושה הטלוויזיה מאמץ יותר לעמוד בקצב ולספק יותר צופים.
אין כאן ספק לגבי הביצה והתרנגולת. אף-אחד מאיתנו לא ביקש לחיות בחרדה תמידית במשך שעה שלמה ביום ואף-אחד מאיתנו לא מעוניין לשרוף כל מכתב בתום הקריאה רק בגלל הסיכוי שיש איזה חולה נפש שעוקב אחרי הדואר שלי. בדיוק כמו שאני אתן לבת שלי לצאת מהבית, אחרי שהיא תבין את הסכנות בחוץ, בצורה הגיונית ושקולה, כך אני אמשיך להחזיק מכשיר טלפון נייד גם אם יש סיכוי שמישהו יוכל לדעת באמצעותו מהו מספר כרטיס האשראי שלי. הטלוויזיה מייצרת תוכן שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים. אם אני רוצה לפחד, כי זה צורך בידורי בשבילי, אני אדע למצוא את עצמי במחלקה הרלוונטית בספריית הוידיאו הקרובה לביתי. אל תביאו לי את הפחד בתוכניות תעודה וחדשות. ואם כבר מביאים את הפחד עד לפתח הבית, אז לפחות תציעו פתרון להתמודד עם הבעיות שאורבות לי בחוץ ובכל רגע עלולות להשפיע גם עליי. העובדה מדברת בעד עצמה: בכל שלוש המהדורות המרכזיות יחד צופים פחות אנשים ממה שצפו בטלוויזיה כשהיה רק ערוץ אחד. לאנשים נמאס לפחד וכתוצאה מכך – לאנשים נמאס לדעת וזו בעיה גדולה יותר.
הבעיה הכי גדולה היא שאנחנו סומכים על הטלוויזיה שתפתור לנו את הבעיות, ולא מבינים שבהרבה מהמקרים היא זו שמייצרת לנו בעיות. אנשים פונים לאמנון לוי ורפי גינת לפני שהם פונים למשטרה. לטלוויזיה לא אכפת אם המשתתפים ב"יורדים בגדול" באמת ירזו, אם המשתתפים ב"פוליגרף" יצליחו לשקם את הנישואים שלהם ואם יש מישהו שעושה מספיק כדי להציל אותנו מרעידת האדמה הבאה. לטלוויזיה אכפת רק שנבוא, כדי שהיא תוכל למכור אותנו למפרסמים המתאימים.
התרחיש: אפס אחוזי צפייה. אימה משתוללת במשרדי הטלוויזיה, המפרסמים מאיימים לפנות למקורות פרסום אחרים. קבוצות מיקוד נלקחות בכוח ובחשאי אל מרתפי הערוץ והן נשאלות מה הן באמת רוצות לראות. התשובות מפתיעות, תחקירנים מפוטרים, תסריטאים מועסקים בחטף ועונת שידורים חדשה נפתחת במועד חדש ולא מתוכנן. מהדורת חדשות פותחת את לוח השידורים, הציניות והייאוש חולפות מפני הפרשנים, התקשורת מציגה נציגים של עמותות וארגונים אזרחיים שמפרטים על האפשרויות החוקיות העומדות בפני האזרחים כדי לשנות. החלק השני מוקדש לסיפורים אופטימיים יותר, הצלחות של האיש הקטן, המרדף אחרי האושר ומציאתו. תוכנית תעודה ממשיכה את לוח השידורים. התוכנית עוסקת בחדירת חברות הביטוח לפרטיות שלנו ומציגה מספר גופים מתחום האכיפה, החקיקה והאזרחות – שמציגים את האפשרויות העומדות לרשותם של האזרחים. אחרי זה סדרת דרמה מקורית מרגשת, לסיום – סדרה קומית ותוכנית אירוח. אפשר לנשום הלילה בשקט. למרות שהכל נוראי מסביב, יש גם נקודת אור לקום אליה מחר בבוקר.
הפחדה היא מנוע רייטינג משומן. אחרת אי-אפשר להסביר את מבול סרטי האימה המצליחים ואת הצלחתן של תכניות תעודה, כביכול, המציגות לנו את כל האויבים האפשריים שעורבים לנו מעבר לפינה ומחכים לגנוב לנו את הכסף, את הזהות ואת הפרטיות. והכי חשוב – שלהפחיד זה קל. תשאלו כל תסריטאי, מה יותר קשה לו? לכתוב דרמה או לכתוב קומדיה? הוא יענה לכם, כמעט בוודאות, שלהצחיק אנשים זה הרבה יותר קשה. על אותו משקל, קשה יותר לייצר תוכן אופטימי. זה אוטומטית נתפס כציני, קיטשי ומתחסד.
הייתי מעוניין להציע לירון לונדון תרחיש אפשרי ובעל אותו סיכוי לקרות כמו קריסת הבנקים הגדולים בישראל. היום בו נחליט כולנו להפסיק לצפות בתוכניות שכאלה. נפסיק שיתנו לנו עוד סיבות לפחד ולדאוג ולהעסיק את עצמנו מחר בפניות בירוקרטיות למנהל הבינוי כדי לבחון אפשרויות שיחזקו לנו את הבית מפני רעידת אדמה שעומדת להגיע עוד רגע. נצביע בשלט ונחליט שאנחנו לא מעוניינים בכאב לב ולא מעוניינים בהפחדה שאין בה הצגה של פתרון אפשרי. אם מטאור עומד לנחות על כדור הארץ ולחסל חצי מהעולם ואין דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון – אז אני לא מעוניין לדעת עליו.
הטלוויזיה היא עסק וככזו, היא מתיימרת לספק את הביקוש וככל שמידת ההתאמה בין הביקוש להיצע – כך יהיו לה לקוחות רבים יותר, במקרה הזה – הצופים, ובאמצעותם הטלוויזיה תוכל למכור יותר פרסומות ביותר כסף. חשבון פשוט שלא מחדש דבר לאדם. אבל כאן טמונה הבעיה בהבנה: אנחנו לא הלקוחות של ערוצי הטלוויזיה, אלא חברות הפרסום. ערוצי הטלוויזיה מוכרים צופים לחברות הפרסום וככל שהביקוש של חברות הפרסום עולה, כך עושה הטלוויזיה מאמץ יותר לעמוד בקצב ולספק יותר צופים.
אין כאן ספק לגבי הביצה והתרנגולת. אף-אחד מאיתנו לא ביקש לחיות בחרדה תמידית במשך שעה שלמה ביום ואף-אחד מאיתנו לא מעוניין לשרוף כל מכתב בתום הקריאה רק בגלל הסיכוי שיש איזה חולה נפש שעוקב אחרי הדואר שלי. בדיוק כמו שאני אתן לבת שלי לצאת מהבית, אחרי שהיא תבין את הסכנות בחוץ, בצורה הגיונית ושקולה, כך אני אמשיך להחזיק מכשיר טלפון נייד גם אם יש סיכוי שמישהו יוכל לדעת באמצעותו מהו מספר כרטיס האשראי שלי. הטלוויזיה מייצרת תוכן שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים. אם אני רוצה לפחד, כי זה צורך בידורי בשבילי, אני אדע למצוא את עצמי במחלקה הרלוונטית בספריית הוידיאו הקרובה לביתי. אל תביאו לי את הפחד בתוכניות תעודה וחדשות. ואם כבר מביאים את הפחד עד לפתח הבית, אז לפחות תציעו פתרון להתמודד עם הבעיות שאורבות לי בחוץ ובכל רגע עלולות להשפיע גם עליי. העובדה מדברת בעד עצמה: בכל שלוש המהדורות המרכזיות יחד צופים פחות אנשים ממה שצפו בטלוויזיה כשהיה רק ערוץ אחד. לאנשים נמאס לפחד וכתוצאה מכך – לאנשים נמאס לדעת וזו בעיה גדולה יותר.
הבעיה הכי גדולה היא שאנחנו סומכים על הטלוויזיה שתפתור לנו את הבעיות, ולא מבינים שבהרבה מהמקרים היא זו שמייצרת לנו בעיות. אנשים פונים לאמנון לוי ורפי גינת לפני שהם פונים למשטרה. לטלוויזיה לא אכפת אם המשתתפים ב"יורדים בגדול" באמת ירזו, אם המשתתפים ב"פוליגרף" יצליחו לשקם את הנישואים שלהם ואם יש מישהו שעושה מספיק כדי להציל אותנו מרעידת האדמה הבאה. לטלוויזיה אכפת רק שנבוא, כדי שהיא תוכל למכור אותנו למפרסמים המתאימים.
התרחיש: אפס אחוזי צפייה. אימה משתוללת במשרדי הטלוויזיה, המפרסמים מאיימים לפנות למקורות פרסום אחרים. קבוצות מיקוד נלקחות בכוח ובחשאי אל מרתפי הערוץ והן נשאלות מה הן באמת רוצות לראות. התשובות מפתיעות, תחקירנים מפוטרים, תסריטאים מועסקים בחטף ועונת שידורים חדשה נפתחת במועד חדש ולא מתוכנן. מהדורת חדשות פותחת את לוח השידורים, הציניות והייאוש חולפות מפני הפרשנים, התקשורת מציגה נציגים של עמותות וארגונים אזרחיים שמפרטים על האפשרויות החוקיות העומדות בפני האזרחים כדי לשנות. החלק השני מוקדש לסיפורים אופטימיים יותר, הצלחות של האיש הקטן, המרדף אחרי האושר ומציאתו. תוכנית תעודה ממשיכה את לוח השידורים. התוכנית עוסקת בחדירת חברות הביטוח לפרטיות שלנו ומציגה מספר גופים מתחום האכיפה, החקיקה והאזרחות – שמציגים את האפשרויות העומדות לרשותם של האזרחים. אחרי זה סדרת דרמה מקורית מרגשת, לסיום – סדרה קומית ותוכנית אירוח. אפשר לנשום הלילה בשקט. למרות שהכל נוראי מסביב, יש גם נקודת אור לקום אליה מחר בבוקר.
.
למען ההגינות, אכן הייתה כתובית שקופה בצד ימין למעלה, לעיתים רחוקות, המעידה על כך שהתמונות אינן מעידות על הקשר בין התכנית לחומר המצולם.
.
רשומות
