הבעיה עם הטלוויזיה החינוכית, כמו גורמים רבים בחברה ובפוליטיקה הישראלית, שהדרישה שלה להישאר נשענת בעיקר על התרפקות העבר. נכון, בתור מי שגדל על פרפר נחמד, רחוב סומסום, זהו-זה וקרובים-קרובים, אני מרגיש שפער הדורות התעצם מהרגע שנכנסו ערוצים ותכנים אחרים אל עולמם של הילדים. אבל מה עשתה הטלוויזיה החינוכית כדי להחזיק במעמד של טלוויזיה מחנכת ומעצבת של הדור הצעיר? מעט מאד. ועל-כן, למרות שהדבר נעשה במחטף, היא כנראה תיסגר בקרוב. אני אהיה מאלה שיצטערו, יתרפקו ויתגעגעו. אבל גם לזה, כמו דברים רבים אחרים, עוד נתרגל. חברה > פוליטיקה > חינוך
ההידרדרות של הטלוויזיה החינוכית החלה ברמיסה של שעה וחצי מלוח-השידורים לטובת רשות-השידור, כדי שתוכל להתחרות בערוץ השני שבישר על הגעתו המטאורית. רצועת הנוער של ערוץ 1 כשלה, ועד היום, פרק הזמן שבין 15:30 ל-17:00, שהיה שייך לשעות של הצעירים שחוזרים מבתי הספר, נותר משמים, לא מעניין ומיותר כבר למעלה מעשור.
את החלל מילא במהירות ערוץ הילדים, שהחל את שידורי הכתה המעופפת, דאז, משעה 15:00 עד 18:00. בתקופה הזו, ערוץ הילדים עוד נחשב "תמים" וההורים לא דאגו במיוחד כשהם השאירו את הילדים לשלוש שעות שמרטפות פרי ערוץ פרטי שממומן על-ידי תוכן שיווקי בעיקר. היום מדובר באימפריה שאי-אפשר לחשוב על לקחת מהילדים בכלל.
הבעיה הנוספת היא ההורים עצמם, שהתרגלו לחשוב מימי ילדותם שלהם, שכל מה שמוגדר כז'אנר לילדים, אכן מתאים לילדים. אך המצב לא כך היום. ונכון שאפשר להתחיל שוב את הדיון אם הילדים התבגרו מוקדם בזכות הטלוויזיה או שהטלוויזיה התאימה את עצמם לבגרותם של הילדים (מומלץ בחום ספרו של ניל פוסטמן שמדבר על כך ב"אבדן הילדוּת",) אבל ויכוח הביצה והתרנגולת משמעותי פחות. חשובה המלחמה של ההורים, שכפי שהם לא נלחמים באמת בעוולות שיוצאות מפתח משרד החינוך, כך הם לא נלחמו על פיסת החינוך האחרונה שנותרה בטלוויזיה מתוך אידיאולוגיה, שהרי הטלוויזיה החינוכית שייכת למשרד החינוך ולא למשרד ראש הממשלה, שאחראי על רשות השידור.
וגם משרד החינוך אשם, שלא טרח לכלול את הטלוויזיה החינוכית תחת אחריותו בפועל ולא טרח להתאים שום תכנית לימודים שתעודד למידה שמגובה בתכנים ויזואליים באמצעות שידורי הערוץ. אבל כשמשרד החינוך מופתע יחד עם שאר האזרחים לגלות שלוקחים את החינוכית מידיו, אין פלא שזה מה שקורה בסוף.
הטלוויזיה החינוכית נאחזה בכל משבצת שידור שהחוק אישר לה ולא השכילה לחשוב שדווקא ריבוי הערוצים, בדיוק כפי שקורה בכבלים ובלווין, גורם לצפייה כללית פחותה בכלל התוכניות, ולבטח כשמדובר בשעות בהן הטלוויזיה החינוכית מתחרה בעצמה. יחד עם מלאי השידורים החוזרים, חוסר הגיוון בתכנים, ההתעקשות שאיכות היא מילה משעממת (ולוא דווקא גסה) – הובילה את החינוכית אל גסיסתה הצפויה מראש. ושוב יצאו הצופים מופסדים, הפעם מבלי שהייתה להם הזדמנות אמיתית להבין זאת.
.
>>> המאמר פורסם ב:
Reader - 25.8.08
ישראל היום - מאמרים למערכת - 27.8.08 (תמונה עליונה משמאל)
דה מרקר - מאמרים למערכת - 28.8.08 (תמונה עליונה מימין)
ynet - מאמרים למערכת - 28.8.08 (עותק שמור)
המאמר הומלץ ע"י אתר ארגון המורים - 29.8.08
>>> עוד על ערוצי טלוויזיה:
אומרים yes לשירות ולאחריות - 15.10.07
רשומות
