אזרחי ארה"ב וצרכני הסרטים ההוליוודים ברחבי העולם – חיים בסרט. סרט הוליוודי, כזה עם סיומות שאפשריות רק בסרטים שהם עצמם מייצרים. וזו לא המציאות היחידה שהמדיה האמריקנית יוצרת. זה מתחיל בשחקן שחור בכל סדרת טלוויזיה וזה מסתיים בנשיא שחור בסדרה אחרת. וכשהמציאות פחות מרתקת מהסרטים, אפשר תמיד לתסרט אותה ולהוביל אותה לדרמה הטובה ביותר שנראתה על המסך אי-פעם: כולם יוצאים לרחובות ומצביעים לטובת השינוי. חברה > פוליטיקה > שינוי
נדמה שהתקשורת האמריקנית תפסה את עצמה לא מוכנה לשינוי שהיא בעצמה הובילה בשנים האחרונות. כאילו וקברניטי התקשורת לא האמינו על עצמם שבאמת יש להם כזה כוח. יכול להיות ששיטת הפוליטקלי-קורקט עובדת ולא נועדה רק למס שפתיים? יכול להיות שהתסריטים הכי דרמתיים יכולים להתרחש במציאות? ובכן, התקשורת, זו שיִיצרה מציאות חדשה על מסך הטלוויזיה, תצטרך לייצר שיא חדש, עכשיו כששובר הקופות הנוכחי הפיק את כל הדרמות האפשריות.
גם אנחנו, הישראלים, שניזונים, חיים, נושמים וצופים אמריקאית, שבויים בחלום הזה. אבל התקשורת הישראלית מעצימה את העובדה שהחלומות האלה אפשריים רק כשהם דוברים אנגלית. כשמדובר בנשיא שחור באומה מוכת אפליה וגזענות – מדובר בהתגשמותו של החלום, אבל כשמדובר באישה כראש-ממשלה או בנשיא ממוצא מזרחי – מדובר בציניות ואולי הבלחה של מחמאה, במקרה הטוב. מספיק לראות את פניהם הזחוחים של פרשני הפוליטיקה כדי להעביר לנו מסר אחד: לא משנה מי יהיה בראש, הדרך בכל-מקרה תהיה אבודה. וכשהייאוש הזה מחלחל אל הצופים, אזרחי המדינה, לא פלא שיהיו אנשים שיכוונו את השעון המעורר לשלוש בבוקר כדי לברוח מהמציאות אל סרט הוליוודי מתקתַק שקורה בשידור-חי מעבר לים.
התקשורת הישראלית מפרגנת רק אם זה מסתדר לצופים בעין, רק אם זה לא ירגיז אותם יותר מדי. מספיק לראות את מספר הנשים הבכירות בתקשורת ואת מספר הערבים והדתיים שממלאים את זמן המסך והדפוס של התקשורת הישראלית. אנחנו ציניים מדי אפילו בשביל פוליטקלי קורקט ואנחנו, משום-מה, אפילו מתגאים בזה. התקשורת האמריקנית, לעומת-זאת, משרתת את החלום: גם אתה, כן, אתה, יכול להיות הנשיא. מצד אחד של המתרס, יש תקשורת ישראלית שרוצה להשאיר אותנו מנומנמים על הספה, שנצקצק בלשונותינו ונדבר על המצב הקשה בשיחות שישי. אנשים שיוצאים לרחובות עלולים להיות מסוכנים לקופּות שמממנות פרסומות. בצד השני של המתרס, יש תקשורת שיודעת שכל עוד היא תעצים את החלום האמריקני, זה ששזור בכל ז'אנר טלוויזיוני שיש, כך ימשיכו אנשים להאמין שזה אפשרי, והאמונה הזו תריץ אותם אל השלַט ואל הקופּות של החנויות. שתי גישות שונות שמבטיחות שנמשיך להיות צרכנים. אנחנו – צרכנים של ייאוש, והם – צרכנים של תקווה.
הרייטינג של תוכניות הבוקר ביום רביעי (5/11) שבר שיאים, קרוב לוודאי. נשבינו גם אנחנו בתוך החלום. נדמה שאובמה עצמו קרא גם עלינו תגר, כפי שהוא קרא על העם האמריקני: נראה אתכם מצביעים לי, למרות ובגלל צבע עורי, נראה אתכם מפסיקים לדבר על שוויון ועושים משהו כדי שהוא יקרה, נראה אתכם מגשימים את החלום ולא רק מקווים שהוא יגיע. התקשורת הישראלית נשבתה בכוח של התקשורת האמריקנית, פרגנה לה בכל דרך אפשרית וסיקרה אותה לעיתים יותר מאשר את המועמדים עצמם. השאלה היא, אם היא תיקח את קריאת התגר הזו ותעשה איתה משהו גם כעת.
נדמה שהתקשורת האמריקנית תפסה את עצמה לא מוכנה לשינוי שהיא בעצמה הובילה בשנים האחרונות. כאילו וקברניטי התקשורת לא האמינו על עצמם שבאמת יש להם כזה כוח. יכול להיות ששיטת הפוליטקלי-קורקט עובדת ולא נועדה רק למס שפתיים? יכול להיות שהתסריטים הכי דרמתיים יכולים להתרחש במציאות? ובכן, התקשורת, זו שיִיצרה מציאות חדשה על מסך הטלוויזיה, תצטרך לייצר שיא חדש, עכשיו כששובר הקופות הנוכחי הפיק את כל הדרמות האפשריות.
גם אנחנו, הישראלים, שניזונים, חיים, נושמים וצופים אמריקאית, שבויים בחלום הזה. אבל התקשורת הישראלית מעצימה את העובדה שהחלומות האלה אפשריים רק כשהם דוברים אנגלית. כשמדובר בנשיא שחור באומה מוכת אפליה וגזענות – מדובר בהתגשמותו של החלום, אבל כשמדובר באישה כראש-ממשלה או בנשיא ממוצא מזרחי – מדובר בציניות ואולי הבלחה של מחמאה, במקרה הטוב. מספיק לראות את פניהם הזחוחים של פרשני הפוליטיקה כדי להעביר לנו מסר אחד: לא משנה מי יהיה בראש, הדרך בכל-מקרה תהיה אבודה. וכשהייאוש הזה מחלחל אל הצופים, אזרחי המדינה, לא פלא שיהיו אנשים שיכוונו את השעון המעורר לשלוש בבוקר כדי לברוח מהמציאות אל סרט הוליוודי מתקתַק שקורה בשידור-חי מעבר לים.
התקשורת הישראלית מפרגנת רק אם זה מסתדר לצופים בעין, רק אם זה לא ירגיז אותם יותר מדי. מספיק לראות את מספר הנשים הבכירות בתקשורת ואת מספר הערבים והדתיים שממלאים את זמן המסך והדפוס של התקשורת הישראלית. אנחנו ציניים מדי אפילו בשביל פוליטקלי קורקט ואנחנו, משום-מה, אפילו מתגאים בזה. התקשורת האמריקנית, לעומת-זאת, משרתת את החלום: גם אתה, כן, אתה, יכול להיות הנשיא. מצד אחד של המתרס, יש תקשורת ישראלית שרוצה להשאיר אותנו מנומנמים על הספה, שנצקצק בלשונותינו ונדבר על המצב הקשה בשיחות שישי. אנשים שיוצאים לרחובות עלולים להיות מסוכנים לקופּות שמממנות פרסומות. בצד השני של המתרס, יש תקשורת שיודעת שכל עוד היא תעצים את החלום האמריקני, זה ששזור בכל ז'אנר טלוויזיוני שיש, כך ימשיכו אנשים להאמין שזה אפשרי, והאמונה הזו תריץ אותם אל השלַט ואל הקופּות של החנויות. שתי גישות שונות שמבטיחות שנמשיך להיות צרכנים. אנחנו – צרכנים של ייאוש, והם – צרכנים של תקווה.
הרייטינג של תוכניות הבוקר ביום רביעי (5/11) שבר שיאים, קרוב לוודאי. נשבינו גם אנחנו בתוך החלום. נדמה שאובמה עצמו קרא גם עלינו תגר, כפי שהוא קרא על העם האמריקני: נראה אתכם מצביעים לי, למרות ובגלל צבע עורי, נראה אתכם מפסיקים לדבר על שוויון ועושים משהו כדי שהוא יקרה, נראה אתכם מגשימים את החלום ולא רק מקווים שהוא יגיע. התקשורת הישראלית נשבתה בכוח של התקשורת האמריקנית, פרגנה לה בכל דרך אפשרית וסיקרה אותה לעיתים יותר מאשר את המועמדים עצמם. השאלה היא, אם היא תיקח את קריאת התגר הזו ותעשה איתה משהו גם כעת.
תקשורת שנוקטת עמדה זה דבר מסוכן. אבל תקשורת שנוטעת תקווה זה דבר דרוש, במיוחד כשהיא אחראית, במידה כזו או אחרת, לַאובדן שלה. וכעת, עם הבחירות הקרובות מבית, יש לתקשורת הישראלית הזדמנות אמיתית להגיש לצופים, לאזרחים, מגש של מידע רלוונטי, כלים אובייקטיבים לבחינה והשוואה בין מועמדים ויותר מכל – התקשורת יכולה להגיש לנו תקווה, שאם נקום מהכסא, גם אנחנו יכולים לחולל היסטוריה ולא רק היסטריה של אדישות.
המבחן של התקשורת האמריקנית כעת, להבדיל מהתקשורת הישראלית, הוא להחזיר את הצופה האמריקני למציאות. עכשיו זה הזמן לומר לצופה שסוף הוליוודי הוא לא השיא של הדרמה והוא לא הדבר היחידי שחשוב, במיוחד שמדובר רק בהתחלה של הסרט בפועל. המבחן של התקשורת הישראלית, להבדיל מהאמריקנית, הוא להחזיר לצופה את התקווה ולהפסיק את הרמת הגבות בכל אפשרות שמישהו, ולא משנה מי, רוצה להציע גם לנו שינוי.
.
>>> המאמר פורסם ב:
Reader - 5.11.08
ישראל היום - מכתבים למערכת - 6.11.08 (תמונה עליונה)
13.11.08 - The Marker Week (תמונה תחתונה)
>>> עוד על השפעתה של התקשורת:
המציאות של אושרת קוטלר – 23.8.08
פורנוגרפיה להמונים – 27.7.08
התרחיש – אפס אחוזי צפייה – 21.7.08
>>> עוד על השפעתה של התקשורת:
המציאות של אושרת קוטלר – 23.8.08
פורנוגרפיה להמונים – 27.7.08
התרחיש – אפס אחוזי צפייה – 21.7.08
רשומות
