על מה לא דיברו בפסטיבל ראש-פינה?

רבות נכתב על פסטיבל ראש-פינה השנה ובעיקר על ההתנגחויות המתלהמות בין הזכייניות למשרדי הפרסום, בין היוצרים לזכייניות ובין אנשי החדשות לעצמם. נדמה שהנושא העיקרי השנה היה: איך להרוויח במציאות הכלכלית החדשה ולנוכח התערבות הרגולטור והרפורמה הצפויה. כולם האשימו האחד את השני בבריחת צופים ובחוסר רווחיות, חוץ מניסיון אמיתי להבין, או לפחות לרצות להבין, מה הצופה באמת רוצה.
תקשורת > כלכלה > צופים

הטלוויזיה מנותקת מהעַם
העובדה שיש לתכנית אחת יותר אחוזי צפייה מתכנית אחרת – אינה מעידה בהכרח על טיבה, אבל היא יכולה להעיד טוב יותר על השעמום, חוסר הברירה והאדישות שמפגינים הצופים למה שקורה להם מול המסך. ההוכחה לכך היא ההשקעה המרובה בעונות החורף לעומת עונות הקיץ והחגים. כשלאנשים יש משהו טוב יותר לעשות הם לא צופים בטלוויזיה, אלא אם כן יש משהו טוב באמת והדבר הוכיח את עצמו בסדרות המקור בכל הערוצים ובכל עונות השנה.

אבק הכוכבים יקר מדי
היוצרים הכניסו את עצמם לפלונטר. בשוק מצומצם של צופים, הפיכת מושא הכוכבנות לכדי אלילות – גרמה לכך שהרבה כסף הולך למעט מאד ידיים. וכך נותרים להם תחקירנים, יוצרים ותסריטאים מתוסכלים, בעלי מוטיבציה לעבודה בַּתחום, שיוצאים מהמעגל במהירות כתוצאה משחיקה. מי שנשאר הוא מי שממשיך לעשות כסף ולפזר אותו בקמצנות על מי שאמור ויכול לעשות טלוויזיה טובה יותר.

25% צפייה זה אפילו יותר מדי
אם בכל יום ראשון ושלישי, למעלה משליש מצופי הטלוויזיה מרותקים לערוץ אחד, מה נותר לשאר עשרות הערוצים הישראליים שמשדרים במקביל? בישראל קיים מספר ערוצים רב מדי ביחס למספר הצופים שלא ניתן להגדיל אותו. במקום לפתוח ערוץ חדש על כל תכנית חדשה, כדאי לשקול (ואולי אף לחייב) התכנסות של ערוצים. הצופים פחות טיפשים מהעבר ומבְצעים של חבילות ערוצים מוגדלות אינן מביאות בהכרח למספר צופים מרוצה רב יותר. כמו-כן, רייטינג של 6-8 אחוזי צפייה בשוק של מיליונים בודדים של צופים, הוא בהחלט ראוי וככל שתהיה הבנה גדולה יותר אצל המפרסמים לגבי האפשרויות הנישתיות שיש להם בתכניות עם רייטינג חד-ספרתי, כך ימשיכו הזכייניות להשקיע בתכנים בעלי רייטינג שכזה.

תוכן הוא לא מילה גסה
אי הצלחה של סדרה מקורית אחת אינה מעידה בהכרח על קריסה של תחום שלם. כשתכניות המקור יחזרו להיות גאוות הערוצים, כפי שהיה בערוץ 2 בתחילת דרכו, כך יימשכו אליהן יותר צופים. כשמחביאים סדרות טובות בתהום הנשייה מחוץ לגבולות הפריים-טיים, כשאין עונות שידורים מסודרות לכלל הערוצים וכשמבטלים עונות חדשות לסדרות מצליחות – אין פלא שהצופה הישראלי נשאר נאמן לפרויקטים קצרים, דוגמת תכניות ריאליטי, ולמגזינים יומִיים. רק כשהזכיינים ייקחו את הפקות המקור ברצינות ולא כעול מחייב של הרגולטור, ייווצר לנו שיח טוב ומעניין יותר בין הטלוויזיה לצופים שלה.

פרסומות לא מביאות צופים
כשכולם טוענים שיש מעט צופים לתכנים מקוריים, מדוע חלק מקברניטי התקשורת מצדדים ברפורמה שנועדה להגדיל את מספר הערוצים שיורשו לשדר פרסומות? האם פרסומות מביאות ליותר צופים? או שמא תכנים ירודים מביאים ליותר פרסומות? על השאלה הזו לא ענו בפסטיבל ראש-פינה ואני מאמין שיהיו אנשים רבים שיעדיפו לא לקיים את הדיון הזה לעולם.

כשתוכנית משווקת כמו משחת שיניים
כשערוצי הטלוויזיה מוכרים צופים למפרסמים ולא תכנים לצופים, אין פלא שהתגובה שמקבלים הערוצים מהצופים הוא מקלחת קרה. הצופים מאסו בהבטחות לא ממומשות, בזיג-זג של מועדי השידור, בעונות שידורים לא יציבות ובפרומואים שהמרחק ביניהם לבין המציאות זהה ליחס שבין תכנית ריאליטי למציאות. כשתכנית משווקת לצופים כמו משחת שיניים, כמוצר לכל דבר, הצופים מגיבים לכך בהתאם. הם בוחנים, בודקים ורק אם המוצר באמת עומד בהבטחת הפרסומת – הם נשארים נאמנים, וגם אז צריך להזכיר להם לעשות זאת.
.
> המאמר פורסם ב:
NRG - 11.11.08
Reader - 11.11.08
> עוד נכתב על הקשר בין תכנים, פרסום וצופים: