יש מלחמה על הטלוויזיה שלנו, אבל אף-אחד לא מכליל בה את הצופים. הזכייניות נלחמות בשׂר התקשורת וברפורמת הפרסומות והערוצים, משרדי הפרסום נלחמים בהורדת מחירי העמלות מצדן של הזכייניות, הרשות השנייה (והיו"ר החדש) נלחמת יחד עם אנשי תרבות בחשיבות הריאליטי בטלוויזיה, "רשת" מנסה לקבוע עובדות בשטח מול "קשת" והחלה במגעים עם לערוץ 10 לטובת מיזוג, "קשת" נלחמת ברייטינג מול "רשת" למרות שהן לא משדרות באותם ימים, והיוצרים נלחמים בזכייניות על מקומם. כל אלה אמנם מסוקרים בהרחבה מעל דפי העיתון, אבל הם בכלל לא נועדו בשביל הקוראים, אלה שצופים ומושפעים מהתהליכים האלה כל יום מול המסך. גם אל תצַפו לראות את הדיונים האלה מסוקרים במהדורת הערב בטלוויזיה. אף-אחד לא באמת סופר את הצופים שנאלצים להסתפק בתוצאות המלחמות האלה.תקשורת > רייטינג > צופים
הדלפת המגעים בין "רשת" לבין ערוץ 10 לבחינת מיזוג הייתה "בלון נפוח". יום למחרת השתנתה התמונה ופורסם ש"רשת" מנהלת את המגעים עם "קשת" בכלל וזאת עוד לפני שנבדקה חוקיות העניין. זה חלק מתפקידה של התקשורת: לקשר בין גורמים שונים בחברה גם כשהם לא נוגעים לכלל, כביכול. כך נלחמים פוליטיקאים האחד בשני, כך מדינות מאותתות על כוונות, וכך חברות מודיעות דברים למתחרים ולמשקיעים. העיתון אמנם מחולק לכולם, אבל המסרים האמיתיים עוברים מעל ראשו של הקורא הממוצע, בדיון שהוא אינו מעורב בו בכלל. אבל האם בנושא הטלוויזיה, עתידה, והשינויים המתחוללים בה, לא כדאי שהתקשורת תסביר לקהל שלה מה כל המלל הזה אומר לגביו?
עניין המיזוג מגיע בעיתוי בו הזכייניות לא מרוויחות מספיק ומואסות בעמלות מול המפרסמים, ואלה נאלצים לחתוך במחירים בעקבות המיתון וירידת רווחים אצל החברות המסחריות. כולם מתחילים להפסיד (או להרוויח פחות) וכולם מתחילים להילחם, להאשים ולברוח מאחריות. המפסיד? הצופה, שנאלץ לצְפות בעוד ריאליטי, תוכנית בישול או תוכנית אירוח שנתפרה במיוחד לפליטות ריאליטי. זה שיש אנשים שצופים בתוכניות האלה, לא אומר שזה הדבר היחידי שהם רוצים לראות. וכך נותר לו שיח שלם, המתחיל אצל המחוקק (שר התקשורת), ממשיך אל הרשות המבצעת (רשות השידור, הרשות השנייה והמועצה לשידור כבלים ולווין) ומדרדר אל אלה שקובעים לנו את סדר היום (חברות החדשות, משרדי הפרסום והזכייניות). שם זה נעצר ומגיע אל הצופה בדְמות תוכנית חדשה שאין בינה לבין עולמות התוכן של הצופים שלה תקשורת אמיתית.
ריבוי הערוצים נועד להגדיל את נפח הפרסום ולהוריד את המחירים שנגבים ע"י גורמים מעטים בשוק. מטרת המחוקק הייתה שבאמצעות הורדת המחירים – יוכלו גם גורמים חלשים יותר בשוק להיכנס לעולם הפרסום, שנתפש עד אז יקר מדי. הגורמים החלשים יותר הם לא רק המפרסמים, אלא הקהלים שהם פונים אליהם ותכנים שעד כה לא היה להם מקום בשל חוסר זמן בפריים-טיים של ערוץ אחד.
מה שקורה בפועל הוא שלמרות ריבוי הערוצים, הפלורליזם באינטרנט ותחנות רדיו מקומיות, עדיין מי ששולט בהן הוא מי שיש לו כיסים עמוקים יותר. כך נכנסים תכנים שיווקיים לכל ערוצי המדיה, המכנה המשותף הנמוך שולט יותר מאשר סיפורים חשובים וקירוב הפריפריה, ומה שמעניין את הצרכן והאזרח הקטן נותר בשוליים עד לכדי היעלמות.
המלחמה של כולם בכולם לא נועדה להחזיר את הצופה למסך הטלוויזיה, אלא להחזיר את המפרסם לשלם יותר ושהוא יגבה מהלקוחות שלו יותר. הצופה לא נספר בכלל במלחמות האלה. במציאות של היום, כל עוד לא תהיה הבנה שהכוח חייב לחזור לצופים ולצרכנים, ימצאו את עצמם כל הגורמים והערוצים החדשים שאחרי המלחמות האלה - שאין להם יותר עם מי לדבר.
הדלפת המגעים בין "רשת" לבין ערוץ 10 לבחינת מיזוג הייתה "בלון נפוח". יום למחרת השתנתה התמונה ופורסם ש"רשת" מנהלת את המגעים עם "קשת" בכלל וזאת עוד לפני שנבדקה חוקיות העניין. זה חלק מתפקידה של התקשורת: לקשר בין גורמים שונים בחברה גם כשהם לא נוגעים לכלל, כביכול. כך נלחמים פוליטיקאים האחד בשני, כך מדינות מאותתות על כוונות, וכך חברות מודיעות דברים למתחרים ולמשקיעים. העיתון אמנם מחולק לכולם, אבל המסרים האמיתיים עוברים מעל ראשו של הקורא הממוצע, בדיון שהוא אינו מעורב בו בכלל. אבל האם בנושא הטלוויזיה, עתידה, והשינויים המתחוללים בה, לא כדאי שהתקשורת תסביר לקהל שלה מה כל המלל הזה אומר לגביו?
עניין המיזוג מגיע בעיתוי בו הזכייניות לא מרוויחות מספיק ומואסות בעמלות מול המפרסמים, ואלה נאלצים לחתוך במחירים בעקבות המיתון וירידת רווחים אצל החברות המסחריות. כולם מתחילים להפסיד (או להרוויח פחות) וכולם מתחילים להילחם, להאשים ולברוח מאחריות. המפסיד? הצופה, שנאלץ לצְפות בעוד ריאליטי, תוכנית בישול או תוכנית אירוח שנתפרה במיוחד לפליטות ריאליטי. זה שיש אנשים שצופים בתוכניות האלה, לא אומר שזה הדבר היחידי שהם רוצים לראות. וכך נותר לו שיח שלם, המתחיל אצל המחוקק (שר התקשורת), ממשיך אל הרשות המבצעת (רשות השידור, הרשות השנייה והמועצה לשידור כבלים ולווין) ומדרדר אל אלה שקובעים לנו את סדר היום (חברות החדשות, משרדי הפרסום והזכייניות). שם זה נעצר ומגיע אל הצופה בדְמות תוכנית חדשה שאין בינה לבין עולמות התוכן של הצופים שלה תקשורת אמיתית.
ריבוי הערוצים נועד להגדיל את נפח הפרסום ולהוריד את המחירים שנגבים ע"י גורמים מעטים בשוק. מטרת המחוקק הייתה שבאמצעות הורדת המחירים – יוכלו גם גורמים חלשים יותר בשוק להיכנס לעולם הפרסום, שנתפש עד אז יקר מדי. הגורמים החלשים יותר הם לא רק המפרסמים, אלא הקהלים שהם פונים אליהם ותכנים שעד כה לא היה להם מקום בשל חוסר זמן בפריים-טיים של ערוץ אחד.
מה שקורה בפועל הוא שלמרות ריבוי הערוצים, הפלורליזם באינטרנט ותחנות רדיו מקומיות, עדיין מי ששולט בהן הוא מי שיש לו כיסים עמוקים יותר. כך נכנסים תכנים שיווקיים לכל ערוצי המדיה, המכנה המשותף הנמוך שולט יותר מאשר סיפורים חשובים וקירוב הפריפריה, ומה שמעניין את הצרכן והאזרח הקטן נותר בשוליים עד לכדי היעלמות.
המלחמה של כולם בכולם לא נועדה להחזיר את הצופה למסך הטלוויזיה, אלא להחזיר את המפרסם לשלם יותר ושהוא יגבה מהלקוחות שלו יותר. הצופה לא נספר בכלל במלחמות האלה. במציאות של היום, כל עוד לא תהיה הבנה שהכוח חייב לחזור לצופים ולצרכנים, ימצאו את עצמם כל הגורמים והערוצים החדשים שאחרי המלחמות האלה - שאין להם יותר עם מי לדבר.
.
> עוד נכתב על הזנחת הצופה
על מה לא דיברו בפסטיבל ראש-פינה - 11.11.08
עונש חינוכי - 25.8.08
המציאות של אושרת קוטלר – 23.8.08
התרחיש - אפס אחוזי צפייה - 21.7.08
רשומות
