תקשורת > פוליטיקה > רגולטור
מתוך התקשורת (הקישו להגדלה)
********************************************************************************
הזכייניות איבדו מאמינותן.
הזכייניות לא החזירו חובות ולא עמדו בהתחייבויות תוכן גם כשלא היה משבר כלכלי. ארגוני היוצרים זעקו, הזכייניות התעלמו והרשות השנייה נותרה אגרסיבית רק בכותרות העיתונים. במקביל, אמון הצופים ככל שהזכייניות המשיכו לזלזל בהם ע"י הגברת ווליום הפרסומות, מספר פרומואים גבוה, שינויים תכופים במועדי שידור, חוסר השקעה בתוכן איכותי לאורך זמן והימנעות מהתחייבות על עונות שידור קבועות. מעַבר לשיטת רשיונות במקום זיכיונות יכולה לסייע באכיפה אחר דרישות תוכן, פרסום ושירות לצופה, גם במהלכו ולא רק בתום תקופה מוגדרת מראש.
מונופול מול מאות ערוצים. עוגת הפרסום לא קטנה כפי שרוצים שנאמין. העוגה מתחלקת לחלקים קטנים מדי. יש יותר מדי ערוצי תקשורת (בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות) שפונים לאותם קהלים עם אותם תכנים. מצב שכזה מקשה על יצירת רווחים, במיוחד כשגורמים רבים בענף "גוזרים קופונים" מופרזים בדרך. בישראל קיים יחס קיצוני בין מספר ערוצי התקשורת למספר הצרכנים שלהם, כשברוב המקרים אין סיבה לכך הן מבחינת התוכן המושקע בהם והן מבחינת הרווח. במצב שכזה, החיפוש אחר אלטרנטיבות למניעת הפסדים, מגיע על חשבון הצופה/הקורא/המאזין באמצעות תוכן שיווקי, ירידה באיכות ובריחה מהשקעה מקורית. יש לאשר את מיזוג ערוץ 10 ו"רשת" וליצור תנאים שווים בין הזכייניות, אך יש צורך לעשות זאת גם מול כלל הערוצים ע"י הקמת רשות תקשורת אחת, האחראית על כל ערוצי התקשורת, כל התנאים ודרכי האכיפה, כנהוג בעולם המערבי.
כולם חמדנים. נדמה שהמחוקק זיהה פוטנציאל לחליבת כספים. מחירי הזיכיונות והרשיונות אסטרונומיים לעומת הרווחים, אך גם תשלום של עמלות ופיצויים לגורמים מסחריים, השותפים בתחרות על שוק הפרסום, נראה ארכאי ומיותר. כולם רוצים להרוויח על חשבון הטלוויזיה המסחרית לפני שנבדקה הכדאיות הכלכלית שלו מלכתחילה. הטלוויזיה צריכה לפעול בשוק שבו הצרכן יהיה זה שיעריך את טיב השירות ובהתאם לכך את אורך "חיי המדף" של כל ערוץ תקשורת. רשות-שידור אחידה יכולה לקבוע מכסה של סוגים שונים של ערוצי תקשורת בהתאם ליכולת החדירה לשוק, לצרכים ולעוגת הפרסום.
תנאים שווים, גם לרשות השידור. קשה לעכל מצב שבו ערוץ מסחרי, שנותן שירות בחינם, נתבע ע"י המדינה בחוסר עמידה בתנאי איכות ותוכן, כשהערוץ הממלכתי, שממומן מכספי הצופים הפוטנציאליים שלו, עושה את ההפך. התשלום השנתי לאגרה מסתכם בכשלושה חודשים של מנוי לכבלים או ללווין. יש לנצל את ההזדמנות כדי ליצור רפורמה אמיתית בערוץ הראשון, במקורות המימון שלו ובהתחייבויות שלו כלפי הצופים.
נכון שח"כ ארדן עשה לעצמו יחסי-ציבור מצוינים (כמו רבים מחוקיו) בעקבות ההחלטה על עתידו של ערוץ 10. אך יש אפשרות ממשית לסיים את שלב הפופוליזם ולהתחיל שלב משמעותי, רציני ומחייב בשוק התקשורת, במיוחד עם כניסתן הקרֵבה של אלטרנטיבות מהותיות בהרגלי הצפייה, ההאזנה והקריאה של האזרחים, שהחלו בעריקתם לאינטרנט.
.
>>> המאמר פורסם ב:
Reader - 28.1.09
ישראל היום - 1.2.09 (תמונה תחתונה מימין)
>>> עוד על אחריות הטלוויזיה לצופים:
כוח גדול לטלוויזיה, מעט כוח לצופים – 14.1.09
הטלוויזיה לא מדברת בכלל עם הצופים שלה – 24.12.08
על מה לא דיברו בפסטיבל ראש-פינה – 11.11.08
רשומות
